Forum Replies Created
-
AuthorPosts
-
June 16, 2020 4:03 pm at 4:03 pm in reply to: What did the mraglim do wrong? (non political) #1873197Zugger613Participant
In a nutshell, as I understand it:
What did the Meraglim do wrong, they were sent to give a report on the land and that’s exactly what they did?
The Ramban says that the problem was that the meraglim used the word אפס, which means impossible. The Akeidah says that they shouldn’t have editorialized the report with their opinion at all, they should have just reported the facts.
The Shelah says there were thee different groups:
Moshe wanted the Meraglim to report back on how strong the nations of the land were, so that the nation would greater appreciate the miracle that Hashem was going to perform for them.
The nation as a whole was in the middle – they wanted to make sure that conquering the land was naturally feasible, because they didn’t want to rely on a miracle. Their mistake was to take this too far, and to believe something that doesn’t seem possible is truly impossible, when nothing is impossible with Hashem’s help.
The Meraglim themselves thought they would lose their position of authority if the nation entered Eretz Yisroel, and they were therefore determined to convince the nation not to attempt this by whatever means necessary.
June 15, 2020 4:08 pm at 4:08 pm in reply to: What did the mraglim do wrong? (non political) #1872689Zugger613ParticipantIf anybody is interested in a great pshat in the Meraglim, the של”ה goes throught the subject quite extensively:
וידבר ה’ אל משה לאמר שלח לך אנשים וגו’, עד סוף כל הפרשה. יש בענין הזה כמה קושיות. הקושיא הראשונה מה שהקשו כל המפרשים מה חטאו המרגלים, וראש המדברים הוא הרמב”ן (יג, ב) וזה לשונו, מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (במדבר יג, יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. ואמר להם (שם יט) בערים הבמחנים אם במבצרים, ועל כל פנים היו צריכים להשיבו על מה שצוה אותם, ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות, וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם. ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם ארץ אוכלת יושביה בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתיב (דברים א, כח) אחינו המסו את לבבינו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו’, ובכאן (במדבר יד, ג) כתיב לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז. והנה משה רבינו אמר לפנים כדברים האלה, והפליג להם בחזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאוד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט, א-ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים. עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת, מי יתיצב לפני בני ענק. ואם הי’ פשע המרגלים וחטאתם בזה, למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם, עד כאן לשונו:
והנה אח”כ כתב הרמב”ן כי חטאם היה במה שאמרו אפס, וזה לשונו, הנה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו. והיה להם לומר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים. אבל רשעם במלת אפס, שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין, כלשון (תהלים עז, ט) האפס לנצח ואין עוד כו’, עיין שם:
וכתב בעל עקידה וזה לשונו, יראה שהוא דקדוק חלוש מאוד למצוא למות תוצאות, כי ודאי מלת אפס בזה השמוש הוא שוה למלת רק או אך כמו שכתוב בבלעם פעם (במדבר כב, כ) אך את הדבר, פעם (שם לה) אפס את הדבר, ואין הבדל ביניהם ושניהם כטעם (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון, עד כאן לשונו:
והנה הרב בעל עקידה פירש ג”כ שהחטא הוא באפס אבל בענין אחר. כי הם היו שלוחים, ולא היו ראוי לומר רק שליחותם ולא להיות יועצים, כי הליועץ נתנו, והיה להם להשיב עז העם, ולא לומר אפס שהוא מורה על העצה, כלומר אך ידוע תדעו זה הדבר כי עז העם. ואין חילוק בין אם כתוב אפס, או רק, כך הוא ענין בעל עקדה:
ולכאורה הטיב את אשר דיבר בעל עקידה, אמנם כי מעיינת שפיר אין דבריו מספיקין, דבשלמא אם לא היתה כבר ההבטחה לישראל כמה פעמים שהארץ היא טובה מאוד, היו דבריו נכונים. אבל מאחר שכבר הובטחו שהארץ טובה, והם לא האמינו ועל דעת כן נשלחו לראות מה ענין הארץ ופירותיה, ואם העם חזק או רפה, וכיוצא בהם, ולראות בכלל אם היא טובה, אם כן השיבו המרגלים כהוגן לפי ענין שליחותם לומר מצד המעלות אלו זבת חלב ודבש וזה פריה היא טובה, אמנם מצד כי עז העם אינה טובה. וא”כ הדרא קושיא לדוכתא:
עוד קשה, ומה חטאו ישראל בשלוח מרגלים שאמר הקב”ה חייך אני נותן מכשול כמו שכתב רש”י (במדבר יג, ב ד”ה שלח לך), הלא היה ברצון משה רבינו ע”ה ששאל את פי ה’ ונעשה ברשותו. עוד קשה, למה לא נכתב כאן הסיפור דנשלחה אנשים לפנינו המוזכר במשנה תורה. עוד קשה, שינוי ג’ לשונות. פעם אמר (במדבר יג, ב) ויתורו, פעם אמר (דברים א, כב) ויחפרו, ופעם (שם כד) וירגלו. עוד קשה, למה נשלחו י”ב, וכי לא היה די בשני אנשים מרגלים כמו שעשה יהושע:
עוד קשה, אנשים חשובים באותה שעה כשרים היו, ואח”כ אמר (במדבר יג, כו) וילכו ויבואו, מקיש כו’. על זה נוכל לומר על דרך הצחות, באמת רשעים מעיקרא היו, רק אנשים ראשי בני ישראל, כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב (ש”א טז, ז):
עוד קשה, כשסבר משה רבינו ע”ה שהם כשרים, למה זה התפלל על יהושע. או מאי טעמא לקריאת השם דיהושע. או למה לא התפלל גם כן על גיסו הצדיק כלב. אלה שמות האנשים קשה הכפל. עוד קשה, נשיאים הראשונים נחשון וחביריו שהובררו כבר, למה לא נשלחו, ואין סברא שמתו כולם:
עוד קשה, דברי המרגלים סותרים לכאורה. אמרו (במדבר יג, לב) ארץ אוכלת יושביה, ואמרו (שם כב) גם ילידי הענק ראינו שם. על דרך הפשט, אם אוכלת יושביה שהם ענקים, מכל שכן אנשים חלושים. עוד קשה, ידוע (עי’ סוטה ג, א) כל חוטא שוטה, ומכל מקום יש טעם ליצר הרע המסיתו לעבירה ומראה לו ההנאה ואיזה חימוד. ומה הנאה היה מגיע למרגלים בעיכוב במדבר:
בענין שלוח מרגלים היו ג’ דעות, על דרך צדיקים, בינונים, רשעים. א’ צדיק ה’ בכל דרכיו, והמבדיל משה עבדו נאמן ביתו איש צדיק תמים, והיתה הרשות מפי הקב”ה למשה רבינו ע”ה לשלוח מרגלים כדי שיראו ישראל חוזק הכנעניים ואז יכירו כי לה’ הישועה, ה’ איש מלחמה. ועל כן ציוה ב”ה לראות בחזקת העם והערים הגדולות לידע שאי אפשר בטבע לכבוש אותם, וכמו שאמר משה רבינו ע”ה לדור דעה (דברים ט, א) שמע ישראל אתה עובר היום וגו’ לרשת גוים גדולים ועצומים וכו’, וכל הכוונה שישימו ללבם הבטחון בו יתברך וכי יד ה’ עשתה זאת ולו ית’ זרוע עם גבורה:
ועל דרך זה פירש בספר מעשה השם בפסוק (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה איכה אוכל להורישם לא תירא מהם. דהכוונה היא, כשתאמר כך בלבבך שלא אוכל להורישם כי הם גדולים וחזקים אם לא בעזרת הש”י, אז לא תירא מהם כי הוא יתברך יהיה עמך. אבל כשתאמר כחי ועוצם ידי יעשה, אז תירא מהם. ואז תיבת כי הנאמר בזה הפסוק כפשוטו, ואין צריך למה שכתב רש”י שם. זהו דעת הש”י שציוה את משה לשלוח מרגלים, ולזה הסכים דעת משה גם כן. על כן מוזכר בדברי הש”י ובדברי משה רבינו ע”ה לישנא דויתורו, כי זה הלשון נופל על ידיעה בלב והבנה כמו שכתוב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם וגו’:
ב’ ישראל בינונים, לא היתה כוונתם על שום דבר שקר, רק כוונתם לרגל לידע האמת אם הוא באפשרי דרך הטבע, ולא סמכו על מעשה ניסים, ועל כן צוו לרגל. וגם צוו לראות באיזה דרך ילכו אשר משם נח יותר לכבוש ולציין הדרכים:
והנה בכל אלה לא משנת חסידים הוא, כי מה שבחרו לראות הדבר לפי הטבע, אף שיהושע עשה כן במלחמת עי כי כן נצטוו מהקב”ה, מכל מקום היכא דאי אפשר על פי הטבע לא יונח עבור זה. וגם לציין הדרכים זה ללא צורך, כי ענן ה’ הולך לפניהם ומראה להם מקום איזה דרך ילכו, גם משוה ההרים ומגביה הנמוך:
ובזה מתורץ לדעתי איך יהושע שלח מרגלים בראותו הרעה הנמשכה משלוח המרגלים, והרב אלשיך תירץ, כי ידע מה ישיבו, ולא עשה רק לסימנא יתחזקו העם כענין גדעון כו’. ואני אומר כי יהושע עשה לראות הדרך, כי נסתלק עמוד הענן כשמת אהרן. ועל כן תמצא בדברי ישראל ויחפרו, כי כוונתם היה בשלוח מרגלים לגלות חרפת הארץ באם ח”ו האמת יהיה כך. ובמסכת סוטה פרק אלו נאמרין (לד, ב) ויחפרו לנו את הארץ, אמר רבי חייא בר אבא לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל כתיב (דברים א, כב) ויחפרו לנו את הארץ, וכתיב התם (ישעיה כד, כג) וחפרה הלבנה. פירש רש”י, לבושתה של ארץ ישראל, אותה שאילה ששאלו תחלה שלוח המרגלים. והכוונה ישראל ששאלו היתה להביא דיבה ר”ל אם הוא ח”ו אמת. אבל המרגלים בעצמם כוונתם להוציא דיבת שקר, וזהו החלוק בין מוציא דיבה למביא דיבה:
ג’ המרגלים הם כת רשעים, וכוונתם היתה ברע לעשות עיכוב לישראל במדבר, והתחילו בהמצאות לעשות שהוי לישראל, וכשלא סיפק ההמצאה ראשונה אז הוציאו דיבה בפרהסיא. וטעמם היה, כי הבינו למה לא נשלחו נשיאים הראשונים נחשון וחביריו, אלא ודאי גדולתם שמורה להיות בארץ ישראל, ובודאי כך היה אם לא נגזרה מיתה. וחשבו המרגלים, כל זמן שישראל בחוצה לארץ ישארו הם בנשיאות, דכיון שעלו לא ירדו. ואפשר שזהו ענין במה שאמרו כשרים באותה שעה, רצו לומר בחוצה לארץ ראוים מנהיגים:
ואחר כותבי זה מצאתי כן בזוהר (ח”ג קנח, א) וזה לשונו, מאי טעמא אמאי נטלו עיטא דא, אלא אמרו אי יעלון ישראל לארעא נעביר אנן מלמהוי’ רישין, וימני משה רישין אחרינין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי, אבל בארעא לא נזכי כו’, עד כאן לשונו:
גם הכוונה במה שאמרו כשרים באותה שעה, שעדיין לא היה עולה בדעתם להוציא דבת שקר, רק היו מקווים שלא יהיה נכון לעלות ולירש דרך הטבע. אך על דרך (אבות ד, ב) עבירה גוררת עבירה באו אח”כ להוצאת דיבה, על כן כתיב בהו לשון וירגלו, לשון (תהלים טו, ג) לא רגל על לשונו:
ומה שאמרו מקיש הליכתן לביאתן לחטא, לא שעלה אז על מחשבתן להוצאת דיבת רעה, כי נקיים וכשרים היו אז מזה, רק שהחטא היה מוכן בכח, מאחר שהתחילו לחטוא לעשות המשכה בשביל כבודם, וזהו המכשול שנתון לפניהם, כענין שפירש לקמן בפרשת בלק במ”ש להטעותו בא, עיין שם. וכענין שאמרו רז”ל (שבת קח, ב) כך דרכו של יצה”ר, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבודה זרה. ואף שבעשיה הראשונה לא עלה במחשבתו על זה וכשר הוא מזה, מכל מקום נחשב כאלו כך, מאחר שיבא לידי כך ע”י כך. כן המרגלים באו לידי כך לבסוף, וירגלו הוציאו דיבה כדפרישית לא רגל. והא דמצינן גם במרגלים לשון לתור זהו לרע, כי הלכו לתור אחר לבם ואחר עינם, דהיינו גבה עינים ורחב לבב כי זה היה כוונתם:נחזור לענין ראשון, ג’ דעות בשליחות המרגלים. דעת המרגלים לרדוף אחר הכבוד, והלכו מעבירה לעבירה עד שכחשו בה’, ונדחו מהארץ שלמטה ושל מעלה. דעת ישראל היה להבאת דיבה, כלומר שיגידו האמת, אבל לא להוצאת דיבת שקר, והיתה כוונתם לראות אם יוכלו לכבוש דרך הטבע. אבל גם זה היה רע בעיני ה’, גם בעיני משה רע. וציווי הש”י בשליחות המרגלים היה אדרבה להיפך, שיראו בעיניהם שאי אפשר לכבשם דרך הטבע כי הם חזקים במאוד, וגם הערים הם גדולות ובצורות בשמים, אם לא יד ה’ תעשה זאת, ואז יראו כי הוא הנותן הכח:
ואז מתורץ הקושיא הגדולה, מה היה חטא המרגלים מתחילה קודם שהוציאו דיבת הארץ, עד שהוצרך לקפוץ כלב ויהס את העם. כי הנה החטא היה שאמרו אפס כי עז העם כמו שכתב הרמב”ן. אבל לא כענין שכתב הרמב”ן כי אין חילוק אצלי הן שכתוב אפס או רק או אך כדברי בעל עקידה, אבל איני דורך כדרך בעל העקידה. רק הענין כי בתיבת אפס הפכו כוונת הש”י, אפס כי עז העם מורה חסרון שיניחו מחמת זה, ואדרבה כוונת הש”י הוא שיראו שהם עז, ואז יראו כי לה’ המלחמה וכמו שכתבתי, כי זה היה התכלית לראות כי ה’ צבאות עמנו משגב לנו. והבוטח בה’ חסד יסובבנו:
Zugger613ParticipantBahaloscha: What Do You See
When the people who were טמא were informed that they wouldn’t be allowed to bring a קרבן פסח, they were devastated. למה נגרע, they asked; “why should we lose out” on this opportunity to do a mitzva? These people recognized that each mitzva is not a burden, but rather a precious opportunity to come closer to Hashem that they couldn’t bear to miss out on.
Contrast this with a story from later on in the Parsha: ויהי העם כמתאננים, רע בעזני ה׳. The people complained about the toils of the travel, despite the fact that Hashem was leading them to ארץ ישראל for their own good. Then they complained that they didn’t like the food, although they had herds of cattle. Despite all that Hashem was doing for them, they chose to only focus on the difficulties. They saw their mission as a burden, not as the opportunity that it really was. What a tragedy.
לע״נ דוד חיים בן ישראל דוב הכהן
לע״נ ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלוםZugger613ParticipantNaso: It’s Personal
Parshas Naso is the longest single parsha in the Torah, due in no small part to the fact that it spells out the details of the Korban of each Nasi, despite them all being exactly the same. If each letter in the Torah is there to teach us something, approximately 50 extra פסוקים must be really trying to drive home a point. What is this lesson that the Torah considers so important?
It is easy to feel like our actions don’t really matter. What are, the six millionth and some odd person to keep Torah and mitzvos?
This parsha teaches is that that’s not the way Hashem sees it. To Him, each Nasi wasn’t just one of twelve people bringing an identical Korban. It was his beloved son נחשון bringing a special Korban. The next day it was His beloved son נתנאל, bringing a special Korban.
Hashem doesn’t see it as numbers, He sees each individual person; His beloved child coming to develop a relationship with Him. Never think your actions don’t personally matter to Hashem.
לע״נ דוד חיים בן ישראל דוב הכהן
לע״נ ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלוםZugger613ParticipantRus- Growing Pains
The Nachlas Yosef points out that although both the Megillah of Rus and Iyov are referred to as stories of suffering, they are very different. Iyov suffered, but gained nothing from his suffering. But Rus was not just suffering, she was changing. When the world around her collapsed, she used it as a wake up call and a chance to rethink her life.
Megillas Rus ends with the birth of Rus’ great-grandson דוד המלך. Dovid by no means had an easy life. But no matter what situation he found himself in, he managed to use it to praise and grow closer to Hashem. Some of the most stirring Perekim of Tehillim that we are so familiar with are written from the depths of despair – but Dovid shows as how to use that situation to reach out to Hashem.
Times of difficulty can bring out strengths that a person never realized they had. Don’t let your pain be in vain.
לע״נ דוד חיים בן ישראל דוב הכהן
לע״נ ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלוםZugger613ParticipantBamidbar: Different Parts of the Same Whole
The Shelah writes in the name of the Arizal that just as there were four different groups of Shevatim in the midbar, each under their own flag, so to there are four different groups of Jews each with their own Minhagim. (He lists the groups of his day as Sephardim, Ashkenazim, Catalonians, and Italians.) There have always been different paths in עבודת השם, and this diversity is clearly by design. No one group can do everything perfectly.
R’ Yaakov Kamenetsky points out that the Jews were not given their different flags when they first left Mitzrayim as an independent people. Instead, Hashem waited until after they had received the Torah and built the Mishkan. He explains that only once we had the ultimate unifier, a Torah and a Mishkan at the center of our lives, could we focus on our individual strengths. Once we had this shared sense of mission, we could focus on our individual part of the plan without risking tearing the nation apart.
לע״נ דוד חיים בן ישראל דוב הכהן
לע״נ ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלוםZugger613ParticipantAcharei Mos: Fork in the Road
At the height of the עבודה של יום הכיפורים, the Kohen Gadol takes two goats that are almost exactly alike and randomly selects one to be a Korban whose blood is sprinkled in the קודש הקדשים, and one to “bear the aveiros of the people” to the desert.
R’ Samson Raphael Hirsch writes that this is symbolic of the overarching life choice we all make. Standing in front of the Torah, represented by the קודש הקדשים, there are two paths to choose from. Will we sacrifice our personal desires (represented by שחיטה) in order to be able to enter into Hashem’s Presence? Or will we remain in our raw and unrefined state (יעמד חי), and let our desires lead us into the wilderness, to eventually tear us apart?
By so graphically illustrating the difference between the two choices, hopefully we can incentivize ourselves to take the right path.
לע״נ דוד חיים בו ישראל דוב הכהן
לע״נ ר׳ חיים דוב בו ר׳ בןציון שלוםZugger613Participant*Metzora: Humility vs Control*
Somebody who has had צרעת must bring a korban containing elements of both a high and mighty cedar tree and a lowly bush. Rashi explains that this is a message to the מצורע that the צרעת came about due to haughtiness, and that this person must work to lower himself.
R’ Zev Leff has a beautiful and succinct explanation of גאוה vs ענוה.
גאוה is to believe that I made myself great, and that that give me rights. ענוה is to realize that Hashem made me great, and that that gives me responsibilities.Perhaps this is one of the lessons of צרעת itself. צרעת shows a person that he does not truly control his possessions (such as his house & clothes), his social life, or even his own body. Hashem can take any of these away in a heartbeat if they aren’t being used correctly, through צרעת or some other affliction. This is a reminder that our possessions and abilities should not be viewed as being our own, but rather as gifts from Hashem that create responsibilities to do for others.
לע״נ דוד חיים בן ישראל דוב הכהן
לע״נ ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלוםZugger613ParticipantVayakhel/Pikudei: Just Do It
Most of the Parsha can be summed up in three words: they did it. After giving us a detailed list of what had to be done to build the Mishkan, the Torah repeats it all when Bnei Yisroel followed the instructions. Why is there such a focus on people just following instructions?
Much of our learning focuses on ideals and theories. But all that learning is useless if we fail when it comes time to bring it into practice. Don’t just ponder your ideals – live them.
Nobody will deny the value of life. But now it’s time to put that ideal into practice by sacrificing some of our comforts (and sanity) in order to avoid putting others in danger.
It’s easy to talk about the beauty of teffilah. But with the Shuls closed, will we still use some of the extra time we have on our hands to Daven more instead of less?
Family is always a priority. But now that we’re all cooped up together, will we make sure to use the time to grow closer instead of just getting on each other’s nerves?
לע״נ ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלום
לרפ״ש דוד חיים בן עטלZugger613ParticipantPertinent to the above discussion, I absolutely must quote what the ב״ח writes in או״ח סי׳ מ״ו אות ט׳:
שהשיב רב נטרונאי וכו’ להורות שיהיו נזהרין לברך אותם ולא יסמכו על עניית אמן כי איכא סכנת מיתת ק’ ישראל בכל יום כמו שהיה קודם שתקן דוד ק’ ברכות אלו דלא מהני עניית אמן אלא לע”ה
Translation: “Rav Natrunai (one of the Geonim) wrote in a Teshuva that one should not rely on answering Amen for the count of 100 brachos, because the same danger of 100 Jews dying each day still exists just like it did when David HaMelech instituted that each person should say 100 brachos and answering Amen only words for people who do not know how to read.”
Zugger613ParticipantShemos: Pick Your Struggle
We know that Shevet Levi were not forced into back-breaking slavery in Mitzrayim like the rest of the Shevatim. But this requires explanation; aren’t they also descendants of Avraham, who was told כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם? Why were they let off the hook?
R’ Avigdor Nebanzhal addresses this question, based on the Zohar that writes on the words בחומר ובלבנים that Klal Yisroel could have accomplished their galus through קל וחומר וליבון הלכה, learning Torah. R’ Nebanzhal explains that anybody could have chosen to toil in Torah, and if they worked hard enough at it, that would have been sufficient. But only Shevet Levi got to that level of dedication and עמילות; all the other Shevatim had to do physical work to meet their quota.
Nobody came to this world to just sit around; we are here to work. But to some extent, we can pick what field we work in. The more effort we expend on meaningful religious pursuits, the less effort we will have to spend on meaningless toil.
לעילוי נשמת ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלום
Zugger613ParticipantVayeitzei: Unseen Beauty
In describing Rachel and Leah, the Torah tells us עיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תאר. The Zohar cryptically comments that the Torah tells us only Leah had eyes, and not Rachel. The Zohar goes on to label Rachel “beautiful, but without eyes”.
R’ Akiva Tatz explains that Leah is the mother of the nobility of Klal Yisroel, such as the כהנים and the מלכים. But Rachel is the mother of the common Jew, who may not view him or herself as being anything special.
But in truth, every Jew brings something unique and amazing to the world, whether they know it or not. If anything, the unassuming actions of someone who doesn’t consider themselves to be anything major have an extra special charm. Therefore Rachel (and by extension, her descendants) is referred to as being beautiful, but without eyes to see her own beautiful actions with – she didn’t think of herself as being anything special.
לעילו נשמת ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלום
Zugger613ParticipantChayei Sarah: Look Behind & Look Ahead
The acceptable methods of קנין that can begin a marriage are learnt from a surprising place; from Avraham buying a plot to bury his wife. Why does the Torah teach us how to start a marriage from such a morbid place?
On a philosophical note, R’ Samson Raphael Hirsch explains that in order to go into the future, one needs to first look back into the past. To be successful, every Jewish home must view itself as a continuation of the mission of our ancestors, as a link in the chain going back to this cave in Chevron where the Avos and Imahos lie.
On a psychological note, we can suggest that this is meant to remind us that nothing lasts forever, and we should never take our most cherished relationships for granted.
לעילו נשמת ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלום
Zugger613ParticipantNoach: The Beauty of the Rainbow 🌈
We know that seeing a rainbow is considered a bad sign: it means that Hashem is so angry that he would destroy the world, if not for the fact that He promised not to.
And yet, this can be hard to internalize. Rainbows are just so beautiful and so nice to look at. Why is it that this sign of wrath is so pleasant?
Perhaps the beauty of the rainbow is supposed to remind us of the second half of Hashem’s statement. True, He is angry enough that He would destroy the world. But why doesn’t He? Because He loves us so much that He simply can’t do it, no matter how much we may deserve it.
The rainbow is the sign of Hashem’s promise never to turn His back on us. No matter how low we may sink, Hashem’s love for us is always there. And that’s beautiful indeed.
לעילוי נשמת ר׳ חיים דוב בן ר׳ בןציון שלום
Zugger613ParticipantKi Savo: Don’t Deny It
When one brings his ביכורים to the Beis HaMikdosh, one is required to recite a long list of all the good that Hashem has done for us as a nation. Rashi explains that this is so we shouldn’t be כפוי טובה, deniers of the good that Hashem has given us. But why does Rashi say this as a double negative, don’t deny, instead of just saying the simpler phrase הכרת הטוב, recognize the good?
Many suggest that in truth, we can never fully acknowledge everything Hashem has done for us. Literally everything we have is a gift from Hashem: we could never make a list of His gifts that is close to complete. All we can do is not deny how much Hashem has given us.
As we approach Rosh Hashanah, we should be careful not to think only of the all the things that we’d like to ask of Hashem. We must also recognize, or at least not deny, how much Hashem has given to us, and how much we really owe Him.
לעילוי נשמת ר׳ חיים דוב בן בןציון שלום
-
AuthorPosts